אני מתנצלת על העיכוב של התרגומים.
מה לעשות שהחיים האמיתיים החליטו שיומנו של ניל היה בזבוז מקורות חשוב.
אך לא עוד!
עכשיו יש לי זמן ואעשה כמיטב יכולתי לעבוד אחורנית ולהשלים את החסר מהחודשים האחרונים, אולי אפילו אצליח לחזור עד אוקטובר כשהתחלתי עם זה.

נראה.

תודה על הסבלנות, אם יש כאן בכלל קוראים עדיין.

http://www.neilgaiman.com/journal/2007/05/possibly-not-entirely-unexpected-news.html

נראה שהשגתי כלב.
קיבלתי היום טלפון שהודיע לי כי בעלי הכלב שמצאתי ביום שני התקשר ל"צער בעליי חיים" ואסף אותו. שמחתי לשמוע שהכלב חזר לחיק משפחתו, אבל מצאתי עצמי נוגה משחשבתי שאהיה – הבנתי שהייתה לי תקוה קלושה שאף אחד לא ייקח אותו.

השיחה המשיכה באומרה שבעל הכלב, שהוא חוואי מקומי, החזיק את הכלב קשור בחצר, וכיוון שאינו יכול ללכת היטב, לא היה לוקח אותו לטיולים והליכות, חשב שהכלב הוא מטרד, שתמיד ברח לעבר הכביש הראשי ובסופו של דבר היה גורם לתאונה. האישה מ"צער" ציינה שמי שהביא את הכלב די אהב אותו, הוא אמר שאם אבוא ואקח אותו אוכל לשמור אותו.

וכך עשיתי.

החוואי אמר שהוא חשב שהוא רועה גרמני לבן. אני חושב הוא רועה גרמני מעורב עם לברדור, אבל אני כנראה טועה.

כרגע, נראה שאנחנו מסתדרים מצוין.

תכננתי לכתוב על בוקר מצוין עם דבורים ותספורות ואיך שג'וני מאיירת את איך לדבר עם בנות במסיבות.

אבל הרישום הזה הוא על הכלב, שאין לו כל כך שם עדיין, ולא הסכים לשבת ללא תזוזה על מנת לצלם אותו, אז בסופו של דבר גררתי אותו למשרד והדלקתי את הפוטובות'...

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/12/stardust-pictures.html



תמונה זו היא אחת משלוש מתוך ”אבק כוכבים” שהופיעו ב”סינמבלנד”. (שתי האחרות מראות את מישל פייפר עם עזים ואת טריסטן ת'ורן הצעיר מחבק את ויקטוריה פורסטר).

http://www.cinemablend.com/gallery/previews/Stardust-1978.html?tid=8819

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/12/extremely-unsuggestive.html

אני חושב שהתאהבתי ב"אי-מציע" של LibraryThing. זוהי תוכנה ב-LibraryThing שנותנת את אי-הסבירות של בעלות על ספר מסוים לאנשים שיש להם ספר אחר.

http://www.librarything.com/unsuggester

מסתבר שאני הוא האנטי-ג'ון גרישם, לפחות ככל שזה נוגע ל"סנדמן". אם בבעלותכם אחד מספרי "סנדמן", סטטיסטית הסיכוי שאתם קוראים את ג'ון גרישם הוא פחות מזה של כלל ציבור הקוראים. (http://www.librarything.com/unsuggester/861076). האי-מציע של "אלים אמריקאים" רומז שאם אתם קוראים ספרי הדרכה נוצרי למציאת בן-זוג, מאד סביר להניח שלא יהיה לכם עותק של "אלים אמריקאים". ולמעשה כל האי-מציעות של "אלים אמריקאים" הם ספרים נוצריים. (http://www.librarything.com/unsuggester/5678). אני חשבתי שזה היה קשור לשם הספר, אבל הדבר נכון גם לגבי "אבק כוכבים" (למרות שאם בבעלותכם "אבק כוכבים", הסבירות היא שאין לכם את "מהפיכת הדיאטה של דר' אטקינס" -- http://www.librarything.com/unsuggester/897410). זה נכון לגבי כל ספרי, חוץ מ"קורליין", שבנוסף יש גם את האי-הצעה של "סריגה על-המקום של ווג: פעמיים גרביים", שניתן לזהות בצורה מאד בולטת.

(אגב, האי-הצעה של הופ מירלס Lud-in-the-mist, הוא "מיליון חתיכות קטנות" מאת ג'יימס פריי. http://www.librarything.com/unsuggester/45057). ומה יש לאנשים שאוהבים את "הפואטיקה של החלל" של גסטון בשלר נגד סטפן קינג? http://www.librarything.com/unsuggester/17036)).

ודרך מארק אווניאר גיליתי את הבלוג הזה וביליתי זמן רב מדי בקריאה על תיקונים שנעשו בעיתונים וירחונים בשנה האחרונה... מרתק באופן משונה:
http://www.regrettheerror.com/2006/12/crunks_06_the_y.html#more

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/12/on-leaks-and-buttons.html

רק על מנת להבהיר לאותם אנשים שהיו מבולבלים ושאלו, הנרי סילק וקבוצתו "לייקה" כבר התחילו במלאכת עשיית הסרט "קורליין": מרבית השחקנים כבר הקליטו את תפקידם. הם כבר ערכו את ה"סלילי הסיפור" של הסטורי בורד (שנעשו ע"י צוות שכלל את ורה ברוסגול המוכשרת) על מנת לתזמן כל צילום. (כפי שהנרי סילק מציין, אי אפשר לצלם
"שטח כיסוי" בסרט אנימציה בסגנון "סטופ-מושן". זה צריך להיות נכון. זה צריך להיות מתוכנן וערוך לפני שמתחילים).

הצוות של "קורליין" עכשיו מכינים את הבובות, התחפושות והעוגנים והם בונים את הסטים והאביזרים – כל דבר שנראה על המסך צריך , אחרי הכל, להכין.

הם גם עושים ניסויים טכניים—זה מאד קל עבורי לכתוב בספר ועבור הנרי לכתוב בתסריט, שכאשר קורליין עוזבת את הבית השני העצים הם פחות כמו עצים ויותר הרעיון של עצים, אבל להפוך בוסתן לאבסטרקט אפלולי קל יותר לומר מלעשות כאשר צריך לבנות אותו.
אז הם בנו אותו ועושים ניסויים עם המצלמות לראות אם זה יעבוד.

יש להם שלל קירות של אמנות הפקה, פוסטרים, תכנונים וכו'.

אני לא בטוח שההבדל בין טרום-הפקה להפקה הוא ברור בסרט אנימציה כפי שהוא ברור בסרט לא מצויר. הצילומים לתוכן מתחילים במרץ, אבל הם בהחלט כבר עושים את הסרט.

(אגב, הדבר האהוב עליי סטודיו "לייקה" – מחסן באורך 151,000 רגל – היה כאשר שמתי לב ש"הצהרת משימה" שצוירה על הקיר ע"י הדיירים הקודמים, כוסה באלגנטיות ע"י גרפיטי עם התזות של ירוק שצבעו בספריי עם כפתורים שחורים גדולים.)

אגב, בנושא נזילות וכדומה, זה עם סוג של שעשוע מריר, שמתי לב שצוות "משימה בלתי אפשרית" ב "האין זה מגניב" העלו הרבה אמנות מ"בייוולף". זוהי אמנות שנלקחה מ"האמנות של בייוולף", ספר לו אני כרגע כותב הקדמה. והשעשוע המריר שלי נובע מהעובדה שכל מה שהרשו לי לקחת הבייתה מהחומר היו תמונות פיציות על עותקי נייר ועכשיו ב"האין זה מגניה" יש הדבר האמיתי, מועלה דיגיטלית.

(מוטב לציין שזוהי אמנות קונצפטואלית. חלק מזה, זה פשוט "אולי ננסה את זה?" ולא כפי שהדברים ייראו בסרט המושלם).

אז אני עכשיו מקווה להעלות דברים של "קורליין" לפני שהם מעלים אותם בחדשות "האין זה מגניב"...

[נוסף הדבר: לצערי התמונות מ"האין זה מגניב" נעלמו]

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/11/last-nights-costume.html

"אני יודעת מה אהיה" אמרה מאדי בפתאומיות, לאחר שדחתה שהצעתי שאחפש ואאפר אותה בצורה מפלצתית עבור ליל כל הקדושים. "אהיה אתה".

אז היא הלכה ולקחה את בגדיי, לבשה אותם, וגימרה את המראה עם מעיל עור וזוג משקפי שמש כהים.

צילמתי כמה תמונות שלה, בה היא מחקה כמה מהצילומים שלי. (זו אחת מהם)





אז הסעתי אותה לבית של חברה שלה.

כשהיא הגיעה הבייתה שאלתי איך היה, "ובכן" היא אמרה, "רק בן אדם אחד שאל אותי למה התחפשתי, ואמרתי שהתחפשתי לאבא שלי, אבל הם הסתכלו עלי בצורה קצת ריקה. אז אמרתי שאני סוכנת חשאית, בגלל משקפי השמש, הם אהבו את זה."

אז המצאתי מסורת הקראת שירים קצת מפחידים אחד לשנייה לפני שהיא הלכה לישון: Smuggler’s Song של קיפלינג, Overheard on a Salt Marsh של מונרו, שיר ה-Hubble, Bubble ממקבת' ועוד כמה. אתם יכולים להמציא מסורת אם אתם מספיק נחרצים בנוגע לעניין וזוכרים לעשות את זה שנה הבאה.

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/10/happies-and-creepies.html

האלווין שמח. (התצלום ביומן היא תמונה להיום בלבד עם דלעת מגולפת רק מאתמול)

מר גיימן,

כתבתי לך בעבר אבל לא ענית, אני בטוח שסופר מפורסם ודגול כמוך מאד עסוק (ברצינות, אני יודע שאתה עסוק). אבל רק רציתי להביע את התענוג שהרגשתי כשראיתי את המאמר שלך ב-New York Times. נתנה לי הזדמנות לקרוא אותו בשולחן בזמן ארוחת הבוקר ולמרות אסופת האנשים עדיין הצלחת להעביר בי צמרמורת. מה גם שהמלצתי על המאמר לכל מעריצי גיימן שאני מכיר והם הלכו וקנו עותק של ה"טיימס" מה שאומר ששמת אוכל על הצלחת שלי הערב (אבא שלי הוא עורך ב"טיימס"). נניח כלכלה בצד, רק רציתי להודות לך על עוד עבודה מאד מוצלחת

תודה רבה לכל מי שכתב שאהב את הסיפור או שקיבל עור ברווז בזמן קפה הבוקר שלהם.

ולכל מי שלא ראה את זה, כפי שציינתי לפני כמה ימים, כתבתי מאמר אורח עבור ה-New York Times, וניתן לקרוא אותו כאן (הקישור הזה אמור לעבוד בלי שתצטרכו להירשם).
...

במהלך הכמה ימים אחרונים קיבלתי שתי הודעות בהם היו תלונות על זה שלחיצה על קישור לבלוג שלי פותח חלון חדש. אחד מהם היה:

אני בטוח שיש הרבה אנשים החשים תועבה כמוני, כלפי קישורים המקודדים להיפתח לחלון חדש. זוהי התנהגות לא צפויה ואני לא אוהב את זה מעצבי רשת חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה אני רוצה. אם אני רוצה למשהו יפתח לחלון חדש ישנם דרכים מאד קלות שאני יכול לעשות בעצמי. אחרת זה גורם לערבוביה לא רצויה. אחרים כמוני אולי מעריכים שלפיירפוקס יש העדפה ליצור טאבים חדשים מקישורים מסוג זה במקום חלונות. זה לא פותר את הבעיה לגמרי אבל זה כן עושה אותו ליותר נסבל.

וקיבלתי כמה עשרות הודעות כאלה...

לפיית הרשת של ניל, היקרה,

תודה. לעזאזל תודה רבה על אפיון החלון החדש הזה ביומן של ניל. תודה, סוף כל סוף! זהו.

האינטרנט זה כיף.
קריסטין עם X.

אז עד שהבאר ההודעות "בבקשה אל תעשה זאת" יתמלא בצורה משמעותית, אני חושב שנשאיר את הדברים כך.
...

היי ניל,

רק רציתי ליידע אותך שסטפן קינג רשם את ספר האודיו של "אלים אמריקאים" ברשימת עשרת ספרי האודיו האהובים עליו.

http://www.ew.com/ew/article/commentary/0,6115,1551492_5_0_,00.html

דן.

זה מאד מחמד מצדו. (אגב, הקראתו של "שק מלא עצמות" הוא אחד מספרי האודיו האהובים עלי). אני חושב שמבין השניים אני מעדיף את ההקראה של לני הנרי ב"בני אנאנסי" אבל ג'ורג' גודאול עשה עבודה מהממת ב"אלים אמריקאים".

ניל היקר, חשבתי שאולי תהיה מעוניין ב"soundreview" של Audiofile על ספר האודיו של "דברים שבריריים", שהוא חלק מה-Audiopolis ב-podcast.זוהי סקירה מדוברת המשלבת קטעים מ"דברים שבריריים". אתה יכול להקשיב לו כאן: http://www.audiofilemagazine.com/audiopolis/2006/10/fragile-things-by-neil-gaiman-read-by.html
בברכה, ג'ניפר.
...

היי ניל, עודדתי והפתעתי לטובה כאשר מעדה דרכי על "דברים שבריריים" לאחר חודשים רבים גדושי עבודה, קריאתו בהחלט גרמה לסתיו הסקוטי המשעמם להיות הרבה יותר בהיר. זה גרם לי לבדוק את האתר שלך ומיד חשתי זעזוע וצר כאשר קראתי על פטירתו של ג'ון מ. פורד. יתר על כן, בזמן שהתעדכנתי על מה שקורה בחיים של שאר הסופרים האהובים שלי, קראתי שחברו של ג'ון מ. פורד, רוברט ג'ורדן,גם הוא אינו נמצא בשיא בריאותו. רק רציתי למסור את תנחומיי על אובדנך האישי ושלאול אם אתה מכיר מר. ג'ורדן אישית ולשאול מה שלומו.

בנימה קלה יותר, תהיתי אם אתה יודע אם הבי.בי.סי הולך לשדר מחדש או להוציא את ה-DVD של "לעולם לא עולם" כיוון שמאד הייתי רוצה לצפות בו שוב. הסדרה היא שפתחה את העניין שלי בז'אנר הפנטסיה ובלעדיו לא הייתי שומע או נהנה מהיצירות של סופרים כמוך, ג'ורדן ופורד.

תודה.

ג'ים ריגני, הכותב תחת השם רוברט ג'ורדן, היה מספיד הראשון באזכרה של מייק פורד. לא פגשתי אותו לפני כן. התרשמתי שהוא ג'נטלמן אמיתי. שוחחנו קצת לאחר מכן, הוא נראה קצת שברירי אבל ברוח טובה, או עד כמה שהיה אפשר בהתחשב באירוע בו היינו באותו זמן. ושנינו היינו מאד מודעים מעובדה ששנינו איבדנו חבר טוב.

(הנה המכתב שהוא כתב עבור Locus בנוגע למצב הבריאותי שלו:
http://www.locusmag.com/2006/Features/03JordanLetter.html)

האמת היא שההוהצאה האמריקאית של של "לעולם לא עולם" הוא אזור 0 ולא אזור 1 כפי שפורסם. משמע שאתה יכול לצפות בזה בכל מקום. ברור שמאד אמשח אם ה-בי.בי.סי ישדר את הסדרה האוריגינלית שוב, אבל עוד יותר אשמח אם הם יערכו אותו מחדש, ישחזרו סצנות אבודות, יסדרו את המראה הכללי שלו וישיגו משהו שהיא לא פרה גדולה שתהיה החיה הגדולה של לונדון...
...

אני מתנצלת על זה אני מפריעה לך עם זה, ברור לי שאני לא חושב/ת שתענה לי על זה ושזה ממש לא חשוב כשמסתכלים על התמונה הגדולה (גם בתמונה הקטנה למעשה) אבל. בדיוק עברתי מבריטניה לארה"ב ואני פשוט רוצה כרטיס SIM לנייד הקטן והנהדר שלי (שאכן עובד כאן, לא משנה מה אנשים אומרים). ונאמר לי ע"י אנשים מכירות של טלפונים ניידים ושאין להם כרטיסי SIM (ובגלל זה אני יכולה להשיג כרטיס SIM חדש) ומי יודע עוד אילו שטויות. ואתה מבוגר שמטייל בין שתי הארצות ושאתה מחליף בין ה-SIM האמריקאי שלך ל-SIM הבריטי לך (אתה אמרת! אתה אמרת!) אז אם אתה תוכל בבקשה לומר לי א) אם איזו רשת את היית הכי מרוצה בארה"ב, ו-ב) באמת אין כרטיסי SIM בארה"ב ושאני אצטרך לקנות נייד חדש ולהשתמש בו אקסקלוסיבית כאן בזמן שאני כאן, ו-ג) אני יכולה לחזור הבייתה אם אני אבטיח להיות טובה?
שלך בפתטיות,
ג'.

איזה מוזר. בטח שיש להם כרטיסי SIM כאן. ניסית להיכנס לחנות T-Mobile/Cingular וכדומה ולבקש כרטיס SIM בו את משלמת-איך-שאת-משתמשת? (או אם את הולכת להיות בארה"ב להרבה זמן תוכלי לקנות את השרות בו את משלמת חודשית ומגיע לך טלפון חינם מסוג מאד פשוט ואז פשוט לא להשתמש בטלפון החינמי.)

אני משתמש ב-T-Mobile בארה"ב, בעיקר בגלל ש- AT&T היו פעם גובים כסף על שוטטות אם הייתי יושב בצד הלא נכון של הרחוב.
...

ולבסוף, זה בשביל הולי, כי זו הייתה התכנית האהובה עלייה לפני המון שנים (טוב, שמונה עשרה שנה... עדיין...).

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/10/important-and-pass-it-on.html

ג'ון מ. פורד היה הסופר הכי חכם שהכרתי. לרוב. הוא עשה דבר אחד שלא היה כל כך חכם: הוא ידע שהמצב הבריאותי שלו לא היה אופטימאלי, אבל בכל זאת לא כתב צוואה תקינה וכך שבמותו לא הוסדר הקניין הרוחני/ספרותי שלו כפי שרצה בחייו. דבר שגרם להרבה דאגה ועוגמת נפש לאנשים הקרובים אליו ביותר.

הוא לא הסופר הראשון שלא לדאוג על הקניין הרוחני שלו או שלה לאחר מותם. לדוגמא, הכרתי סופר –סופר נהדר – שהיה פרוד ומנכר מאשתו בחמש השנים האחרונות לחייו. היא מת ללא צוואה ובת זוגתו, שהבינה וכיבדה את כתביו, נחסמה בזמן שאשתו ירשה את כל הקניין הרוחני ואיני מאמין שהיא מטפלת בו כפי שהוא אמור להיות מטופל. דברים אלו קורים, והם קורים לעתים קרובות מדי.

יש סופרים המסבירים לעולם בעליזות שהם לא כתבו צוואה כי לא אכפת להם מי יקבל את הג'ינס או הגיטרה הישנה כשהם ימותו אך היו נכנסים להתפרצות זעם לא היו מבינים לכמה עצבים נכנסים יקיריהם (או העורכים שלהם, עורכי אנתולוגיה או מעריציהם) בגלל הספרים, המאמרים, השירים, הליריקות, לאחר מותם.

סופרים דוחים את כתיבת הצוואה (טוב, בני אדם דוחים את כתיבת הצוואה, וסביר להניח שרוב הסופרים הם בני אדם). חלקנו חושבים שזוהי האדרה עצמית או שטותי להעמיד פנים שמישהו יהיה מעוניין בספרים וביצירות שלהם לאחר מותם. אחרים מאמינים בסתר שאנחנו נחייה לנצח ובכתיבת הצוואה אנחנו יוצרים סדק דרכו מוות תשתחל.

אחרים כותבים צוואות, אך לא לוקחים בחשבון את מה שקורה לקניין הספרותי שלנו כדבר נפרד מסידור המיטה מדרגה שנייה שלהם, מה שאומר שקרובים חסרי הכשרה ועניין ימצאו עצמם שולטים בכל דבר שהסופר כתב. חלקנו סתם קמצנים.

כל זה הטריד ועודנו מטריד אותי.

זמן קצר לאחר מותו של מייק פורד, פניתי ללס קלינגר על הנושא. לס הוא ערך דין, הוא עו"ד טוב והוא גם סופר. פגשתי אותו דרך מייקל דירדה וה-Baker Street Irregulars. (הנה אתר ה"שרלוק הולמס" של לס)

לס מיד ראה את הנקודה שלי, הבין את השליחות שלי, והלך וכתב מסמך עבור סופרים. במיוחד עבור סופרים עצלים או אלה שעוד לא יצא להם לראות עו"ד או כאלה שמאמינים שהכל "יסתדר איכשהו". או אפילו לאלה שלא עלה בדעתם שהם יצטרכו לחשוב על הדברים האלה.

זהו קובץ PDF ואם אתם אנשים יצירתיים כדאי לכם להוריד אותו עכשיו.
SIMPLEWILL.pdf

לס אומר שאלה הן האופציות:

1) להעתיק את המסמך כולו בכתב יד, לתארך ולחתום למטה. לא חייבים עדים.

2) להדפיס את המסמך, לתארך ולחתום מול לפחות שני עדים שאינם משפחה או יורשים בצוואה ושכל אחד מהם יחתום לפניך והעד השני. עדיף שתיקחו את המסמך הזה לעו"ד ותשוחחו על האפשרויות שלכם!

כאמור, האופציה הראשונה, "צוואה הולוגרפית" אינה קבילה בבכל מקום -- לפי וויקיפדיה: בארה"ב, צוואות הולוגרפיות החתומות ללא עד קבילות ב-30 מתוך 50 מדינות. רשויות שעצמן לא מכירות בתקפות של צוואות הולוגרפיות יכולות לקבל אותן תחת "חוק הצוואות הזרות" אם היא נכתבה ברשות אחרת בה היא כן הייתה מוכרת ותקפה. בבריטניה, צוואות הולוגרפיות החתומות ללא עד קבילות בסקוטלנד אבל לא באנגליה ווויילס.

כך שהאפשרות השנייה היא בנבונה יותר.

תעבירו הלאה, פזרו את זה. ואז אם אתם סופרים או סופרי "סופ"ש" אם רק סיפורים מעטים שפורסמו או שיש לכם רק ספר דק אחד שאתם לא מאמינים שמישהו ירצה לקרוא או לפרסם שוב, מלאו את המסמך. חתמו ותארכו אותו מול עדים. שימו אותו במקום בטוח, ונוחו בנחת בידיעה שאולי בעתיד עשיתם איזה עורך אנתולוגיה או יקיר לב שלכם, קצת יותר מאושר וחיים יותר קלים.

(מוטב, אפילו, תדפיסו את המסמך וקחו אותו לעו"ד/פרקליט או השוה ערך החוקי שלכם כאשר אתם כותבים את הצוואה הרשמית שלכם. כפי שלס אומר קחו את המסמך לעו"ד ושוחחו על האפשרויות שלכם).

הרגישו חופשיים להעתיק את זה לאתרים שלכם, או לקשר את זה הנ"ל, או לקשר את הרישום הזה כאן - http://www.neilgaiman.com/journal/2006/10/important-and-pass-it-on.html - המכיל את כל המידע.

(אותו דבר הולך כלפי אמנים, צלמים וכותבי שירים, למרות שאולי צריך לשנות מונח פה ושם).

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/10/news-from-earth-x.html

עד כמה שאני יודע, אף פעם לא צוטטתי ב-Sun הערת המתרגמת: צהובון אנגלי הידוע בסיפוריו השערורייתיים והדי גרועים (לעתים הם גובלים במד"ב ופנטסיה).

זה לא קרה עדיין. לא באמת.

כאשר ה-The Independent כתב על כביש M25 סובב לונדון המהיר הם ציטטו את "בשורות טובות" בדיוק, כאמור:

אני מעדיף את תשובתם של הסאטיריקאנים טרי פראטצ'ט וניל גיימן: "תופעות רבות - מלחמות, מגפות, ביקורות מס פתאומיות - הוצגו כהוכחה להתערבות השטן במעשי האדם, אבל כאשר סטודנטים מדעי השדים מתאספים יש הסכמה כוללת שכביש M25 סובב לונדון המהיר הוא אחד מהמועמדים הכבדים למוצג מספר 1."

ה-Sun פרסמה עכשיו כתבה משלה על ה-M25 בה אנו למדים שהם קוראים את ה- The Independent וש...

הסאטיריקאנים טרי פראטצ'ט וניל גיימן מחווים דעה זו על הכביש: "תופעות רבות –מלחמות, מגפות, ביקורות מס פתאומיות –הוצגו כהוכחה להתערבות השטן במעשי האדם, אבל ה-M25 נחשב לאחד המועמדים הכבדים למוצג מספר 1."

שאיכשהו גורם למשפט שהיה הגיוני ואף (כך אני חושב) מצחיק, ולשכתב אותו למשהו שבקושי נמנה אחד מן השניים. למרות שהוא יותר קצר, ואני שזה נחשב, למשהו, בעולמם של ה-Sun.

http://www.neilgaiman.com/journal/2006/10/news-from-earth-two.html

היה לי היום, בצורה בלתי מצופה אך בהחלט מבורכת, בית הומה. חברים ותיקים שבאו העירה לאזכרה של מייק פורד אתמול. האכלתי והשקתי אותם, הצגתי בפניהם אמנות והוצאתי את חלקם בחוץ ביער לאור בשמש הסתווית. הם אכלו, דיברו, דנו על ספרות וזו הייתה דרך טובה לזכור את מייק.

יש כתבה ב-St. Paul’s Pioneer Press על האזכרה אתמול והיא עושה את הקטע הזה של מאמרי עיתון בהן אתה באמת יודע על נכתבה הכתבה, והיא די מדויקת עם פה ושם עם אי אלה טעויות, אבל זה מצליח להיות משהו ממציאות אלטרנטיבית בו העולם הוא כמו עולמינו כאן רק... שונה.

אצל Making Light יש מכתב לכתב, מהסוג שאני הייתי כותב לו כתבתי לכתבים ותשובה מאד שקולה מהכתב המדובר.

ואז זה נגמר. ורוב האנשים עזבו. בדקתי דוא"ל וגיליתי שדודתי מיירה נפטרה היום. זה לא היה בלתי מצופה, אך בכל זאת צורב.

יש יותר מדי גסיסה בזמן האחרון. אם אתם שוקלים למות השבוע, אל. פשוט, אל.